אני יושבת על מזרן היוגה, מתחתיי כרית קטנה, העיניים עצומות, שמה לב לנשימה שלי, לאויר שנכנס ויוצא, לתנועה שנוצרת בבית החזה, בבטן, בכלוב הצלעות, בגב, מקשיבה לעצים שזזים בחוץ, לתקתוק השעון שתלוי על הקיר, למוזיקה הנעימה שמתנגנת מהטלפון שלי, קשובה לנשימה שלי, נמצאת איתי, פשוט נמצאת. שומעת צעדים מתקרבים וחושבת מה הוא חושב על המוזיקה ששמתי ושמה לב שבשניות האלה כשחשבתי מה אחר חושב – לא הייתי איתי. בדיוק כמו בחיים שלנו.
כשאנחנו מכניסים אחרים לשיקולים שלנו, בכל דבר, מ-מה ללבוש, מה לומר ולא לומר, איך להגיב, איך להתנהג, ועד מה ללמוד, עם מי להיות, באיזה בית לבחור ולאן לנסוע... ברגע שאנחנו חושבים מה אחרים חושבים אנחנו כבר לא איתנו, הרצון האמיתי שלנו נדחק הצידה, נכנסים רצונות שיאהבו ויעריכו אותנו, שירצו בקרבתנו, הפחדים שלא יאהבו, שלא יעריכו, שלא ירצו. ולפעמים, מתוך הרצונות והפחדים האלה נעשות ההחלטות והבחירות שלנו.
שניות שלא הייתי איתי וחזרתי אליי. מקשיבה לציפורים, אין מחשבות, נושמת, מרגישה את הנשימה בגוף, את החלקים שמתמלאים באויר ומתרוקנים, נשימה טבעית, בלי מאמץ, מרגישה משב אויר שזז על העור שלי, שוב נמצאת איתי, פשוט נמצאת. חושבת על הנחיה מדויקת למדיטציה לתלמידים שלי, ושוב כמה שניות שלא הייתי איתי אלא באיזה תכנון עתידי.
ככה אנחנו, חיים בדמיון. הרי הדבר היחיד שקיים הוא הרגע הזה, כל התייחסות למשהו שעבר מהולה בחויה האישית שלנו, במה שהרגשנו כלפי זה, בתוספות שלא נדע שהתווספו. וכל התייחסות למה שעוד לא קרה היא לחלוטין דמיון, השערה, תכנון, אין מציאות גם שם ואין לדעת מה יהיה ואיך. וגם ברגע הזה אנחנו בסוג של דמיון. בודהה הוא לא אדם מואר אלא אדם ער. אדם שמלמד העפעפיים, הסיר מעל עיניו את אותו מסך דרכו אנחנו רואים את עולם. אם מישהו שלא ענה לנו כשהתקשרנו או סימסנו – כל האמירות : הוא לא אוהב אותי, הוא כועס, הוא מזלזל, הוא לא רוצה לדבר, או מתחמק... – הן כולן דמיון, פרשנויות, סיפורים. כשנסיר את המסך נראה שמישהו לא ענה לנו. ללא כל משמעות נוספת. אם נרצה לדעת מה המשמעות כנראה שנצטרך לשאול J (אל תניחו הנחות - אחת מתוך "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיס). היכולת להבחין בין הסיפור שלנו לבין מציאות כדי שהיא, תסיר לא רק את המסך מעל עינינו אלא כל כך הרבה עומס מיותר של חיכוכים, דאגות, מועקות, עלבונות, כעסים ופחדים.
שניות של תכנון, אני מבחינה שאני שם ולא כאן וחוזרת אליי. מרגישה את הגוף שנח על הכרית, את איך הנשימה מזיזה לי את הגוף באופן טבעי, שומעת את תקתוק השעון על הקיר, את הצלילים הנעימים של המוזיקה. שוב נמצאת איתי, פשוט נמצאת. פשוט להיות. רק להיות.
מרכינה את הראש, מודה ומתחילה תרגול בוקר, בעיניים עצומות. בתוך התרגול, בתוך האסאנות פשוט נמצאת.
עוברת לנשימות, פראנאימה, קפלבהטי, נשכבת לנשימות וים הוף. פשוט נמצאת.
שואסנה.
