"שנות חיינו הן ספינות והחיים הם פרידה מתמשכת" \נתן יונתן
כל חיינו אנחנו נפרדים. אנחנו משתנים והחיים זורמים ואנחנו מוצאים את עצמנו נפרדים מחלום, ממקום, מאדם, ממי שהיינו, מתקופה, מנכסים, אפילו נפרדים מיום או לילה משמעותיים שמסתיימים. והפרידות קשות לנו.
יש לזה סיבות:
סיבה אחת היא כי התרגלנו למה שהיה וזה המוכר והנוח שלנו, אנחנו אוהבים את התחושה הזו ולא רוצים אחרת. לא תמיד המוכר והנוח הוא מה שהכי משרת אותנו או נכון לנו. לפעמים בתוכנו יהיה קול שיאמר לנו שזה לא מדויק ועדיין יצמד למוכר והידוע. הרבה פעמים מערכות יחסים וקריירות שאינן נכונות לנו נמשכות גם מהסיבה הזו. עד שבוחרים לשחרר.
סיבה נוספת היא כי השינוי מביא איתו חוסר ודאות לגבי מה שמחכה לנו אח"כ. חוסר ודאות הוא אחד הדברים הכי בלתי נסבלים לבני האדם. אבל זוהי מהות חיינו ואין ודאות בכלום, ואם לא למדנו את זה מהקורונה אז פספסנו שיעור ענק. אין ודאות בכלום וגם כשנדמה שיש זו אשליה. לכן קבלת חוסר הודאות כחלק מחיינו והיכולת לסמוך ולזרום עם מה שיהיה, הם כלים חשובים בחיים.
ועוד סיבה היא האטצ'מנט. נקשרנו למשהו, אנחנו רוצים שיימשך, שיישאר קרוב, שיהיה לנו עוד ממנו. אותה היקשרות עליה דיבר הבודהה, הגדיר אותה כמקור לכל סבלותינו. ובתורה נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית, ג, יט). בסופו של דבר באנו לכאן עירומים ונלך מכאן עירומים וכלום לא שייך לנו באמת. כל דבר כולל חלקי גוף, פרטים חומריים או רעיוניים, הכל יכול מחר להילקח ועדיין נתקיים. אנחנו באים לכאן, עושים סיבוב של חיים ועוזבים כמות שבאנו. נדרשת כאן הבנה שאין שייכות לנו מלבד אנו עצמנו (הפנימיות, הנפש, הנשמה). שחרור ההיצמדות, no-attachment, זה מה שמאפשר לנו לקבל את כניסתם ויציאתם של אנשים, נכסים וחויות בחיינו, להנות מן הזמן שהם איתנו ולהרפות בלכתם.
ענת פרקש, אימו של סרן תום פרקש ז"ל, טייס קרבי שנפל במלחמת לבנון השניה, דיברה על ההבנה שלה שכדי להמשיך לחיות הם יתמקדו בחייו של תום ולא במותו. ההתמקדות במה שהיה, בחויה, בכל מה שזכינו וקיבלנו, בתחושות ובתובנות - במקום בסיום והפרידה, הם כלי גדול להתמודד עם הפרידה עצמה.
לעיתים הפרידה לא תלויה בנו, היא נתון שהגיע סיום ולנו נשאר לבחור במה להתמקד ואיך לקחת את הדברים.
לעיתים הפרידה תלויה בנו ועלינו לעשות את הבחירה בעצמנו. בכל בחירה יש מחיר. לבחור לרדת במשקל יהיה במחיר שעות האימונים וכל מה שנוותר עליו בתזונה. לבחור בזוגיות, בהורות, בתפקיד, במיקום ג"ג, לבחור להגיב או לא, לעשות או לא – כל אלה נושאים מחירים. הבחירה חייבת לכלול, לצד ראיית היתרונות של הבחירה, את המוכנות לשלם את המחיר.
ותמיד אני זוכרת לראות את התמונה הגדולה. את העובדה שהנשמה היא נצחית והגוף הוא זמני והחיים כאן הם שוב ושוב זמניים, והם לונה פארק בו באנו ללמוד להנות ולהיות מאושרים, ובדרך אנחנו מתפתחים בכל מיני דרכים, וכל מה שמשתלב בחיינו הוא מתנות ושיעורים, וזמני.
שני ערכים נוספים שאני מלמדת אנשים שנפרדים: הלימוד וההודיה. אם כל מה שבא לחיינו אלה מתנות ושיעורים אז קחו זמן להבין מה הם, מה למדתם, מה קיבלתם, ולהודות על מה שהיה, על מי שהיה.
ישנו סיפור ידוע בבהגוודגיתה (ספר הודי עתיק ונפלא), סיפור שנכתב בין 600 ל100 לפנה"ס, ובו ארג'ונה, שהוא נסיך ומצביא, עומד לפני יציאה לקרב, השבט שלו עומד להילחם בשבט אחר שהם בני אותה המשפחה. הוא יודע שבקרב רבים ממשפחתו המורחבת וחבריו ימותו ואומר לרכב שלו (נהג המרכבה שלו) שהוא אינו רוצה לצאת למלחמה הזו. הרכב, שהוא התגלמות האל קרשינה (שהוא התגלמות האל וישנו, שהוא אחד ממופעי הברהמן, למי שמכיר), מציין בפניו את חובתו להלחם וגם מזכיר לו שהנשמה היא נצחית והמוות שיתרחש הוא בסך הכל הסרת הגוף מן הנשמה.
"אל לך להתעצב בבוא העת לומר שלום. הפרידה חיונית היא קודם שתוכל לשוב ולהיפגש. ופגישה מחודשת, בין אם עברו רגעים או גלגולי חיים, אכן מובטחת לאלו שהיו ידידים" \ריצ'ארד באך
את הבלוג הזה אני כותבת כמה ימים אחרי שנפרדתי משוף, הכלב שלי כמעט 13 שנים. הוא היה חלק גדול מחיי, החיים שלי התקיימו יחד איתו וכל תכנית ומחשבה נעשו בלקיחת שוף בחשבון. כל מי שמכיר אותי הכיר אותו גם, הוא בא איתי לכל מקום, נכח בשיעורים ובסדנאות, במפגשים חברתיים וטיולים, מנהלי מסעדות וחנויות נשבו בקסמו כך שבאמת היה איתי בכל מקום. בילינו באינספור חוויות ברחבי הארץ, עם אינספור אנשים, היו ויש לו אוהבים רבים. שוף, נשמה מתוקה וחכמה, הוא עבורי מורה גדול, החבר הכי טוב, אהוב מתוק וגיבור ממלא השראה.
הפרידה הגיע אחרי שנה של מחלה וההזדקנות, עם שינויים יומיומיים והמון אהבה. אחרי שהתרגלתי כ"כ הרבה זמן לחיות עם ולפי שוף, להפרד משוף בראי הדברים שנכתבו כאן, זה אומר:
כמה שהחיים איתו היו המוכר והידוע, הנעים והתענוג, גייסתי בי מוכנות להסתגל מחדש לחיים אחרים לגמרי מבחינתי, שאני לא יכולה לדעת מה יהיה בהם. חוסר הודאות של איך זה יהיה לא מפחיד אותי, אני אוהבת להיות פתוחה לשינוי, פתוחה למה שהיקום ישלח לי.
הבחירה להיפרד היתה נתון – מתישהוא זה חייב לקרות. לא אני בחרתי מתי, נתתי זמן לו ולי להתכונן. ידוע שבעלי החיים אומרים לנו מתי די והיה ברור כששוף היה מוכן. למחרת נפרדנו. מחיר הפרידה הוא ברור ועצוב להיפרד, אבל היתרון הגדול היה לשחרר את שוף מהגוף שלו שכבר היה חלש וחולה. הנשמה שלו חופשיה להמשיך הלאה, ציידתי אותה בטונות של אהבה. עוד אגלה מה זה אומר לשחרר אותי.
האופן בו הוא היה רגוע ושלם, כבר לא פחד ולא דאג, הזכיר לי כמה זה נכון שכשזה מדויק אתה יודע ושלם וכמה חזק זה שכשאתה אוהב מישהו אתה רוצה בטובתו, וטובתו היתה לעזוב.
ההיקשרות לשוף היתה גדולה ותמיד ידעתי את זה. כמי שמלמדת ומנחה אנשים לגלות את ההיצמדויות ולהרפות, אני בהחלט walk my talk. מלבד עם שוף. הפרידה אפשרה לי לשחרר היצמדות גדולה.
ההתמקדות בחייו מחממת את הלב ומעלה חיוך, עם צביטה בלב שהיא עצובה ונעימה בו זמנית.
קיבלתי לחיי מתנה נפלאה, למדתי משוף המון, קיבלתי ממנו המון וזכיתי, וזכרתי להודות לו במהלך חייו, בסוף ומאז.
ואם לרגע ניקח זום אאוט מכל ההגדרות והגבולות שהמיינד והחושים קולטים ומחליטים, אם הנשמות נצחיות והקיום שלנו הוא מעבר לנתפס ולידוע, הרי שמעולם לא נפרדנו, תמיד היינו ולנצח נהיה. \אני.