במסגרת תפקודי כעורכת הניוזלטר של ארגון מורי היוגה בישראל, היתה לי הזכות לקיים פגישה עם פרופסור יעקב רז, חוקר ומומחה לתרבות יפן, מזרח אסיה ובעיקר בודהיזם. הנה מה שכתבתי לניוזלטר בעקבות הפגישה שלנו.
קצת השתפכות לפתיחה. צהרי יום יפה. יצאתי מבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב אל השמש, בהכרה שיש עוד כ"כ הרבה להכיר, לחקור ולגלות, עם שמחה גדולה על כך ובעיקר הודיה, על הכל. תודה.
עולם היוגה חולק ע"י פטנג'לי (ב"יוגה סוטרה") ל-8 איברים. רק איבר אחד עוסק באסאנות - התרגול הפיזי המהווה עבור מרבית העולם את מהות היוגה. לעומת זאת ארבעה איברים עוסקים באופן ממוקד בתודעה שלנו, כשלבים של מדיטציה (פראטיאהרה, דהארנא, דהיאנא וסמדהי). כמורה ליוגה, כתלמידה וכמתרגלת, אני מרגישה צורך להנגיש את כל עולם היוגה (כל 8 האיברים) לתלמידים שלי ולעצמי, לחקור את התודעה, להעמיק בלמידה ומכאן רציתי לפגוש אדם מרתק אשר, בין היתר, חוקר, מתרגל ומאמן מדיטציה.
כיום רז נחשב מרצה בכיר באקדמיה ומחוץ לאקדמיה. על הלימוד באקדמיה הדגיש כי הוא מקפיד להביא את רוח הדברים ולא רק את העובדות והניתוח האקדמי. מחוץ לאקדמיה הוא מלמד ומאמן קבוצות, "אנשים שבאים, כמו ביוגה, עם נחישות ומסירות לעבוד". סיפר שבקבוצה שמלמד ביקש לשבת למדוט בעיניים פקוחות. אחת הנשים אמרה לאחר מכן שלא הצליחה להתרכז פנימה ולמצוא שקט. תשובתו של רז הייתה שלמדיטציה אין דבר וחצי דבר עם שקט. "לא בשביל זה יושבים. יושבים להיות עם מה שיש. אולי יעלה שקט ואולי משהו אחר. מדיטציה היא המרחב הכי פתוח שיש, החמלה הכי גדולה שיכולה להיות. מדיטציה בעיניים פקוחות היא רבת עוצמה. החושים קיימים, ישנה תחושת הכרית עליה יושבים והריח שנישא באוויר, אז למה דווקא את העיניים לעצום? המשאלה של מדיטציה, יוגה, בודהיזם, היא משאלה תרפויטית, במובן הצר שלה, משאלה של שקט, נחת, בריאות".
כאן רז מבחין בין שני מושגים:
חדוות המציאה – הרצון למצוא, שהמדיטציה/ יוגה תביא שקט, אולי נחת
יגיעת החיפוש – קיומו של החיפוש , של הרצון שיבוא שקט – זה הדבר שלא יביא שקט
"המציאות לא עונה על ציפיותיי ופחדיי, אני יושב, יש מה שיש, הכל מתרחש, העיניים והאוזניים פקוחות, הלב פתוח, יש דברים שכן ולא נעימים ויש להם ערך שווה. גם הדברים הלא נעימים, זה לא שהם לא נעימים בפני עצמם, אלא לפי אמות המידה שלי מה נעים לי ומה לא. הפניות והחיות הם נקודת המוצא ולא משאלת הלב הסופית." דוגן (מורה זן, חי במאה ה-13) אמר שאנו יושבים במדיטציה לא בשביל להיות במדיטציה אלא כי אנחנו יושבים במדיטציה - Just sit".
בספרו האחרון "כך שמעתי – רשימות זן" (הוצאת מודן), רז דן בפרקים הראשונים במושג 'דוקהה' (אי נחת). הוא מפרש 'דוקהה': "זה מצב בו אני לא רוצה להיות במקום בו אני נמצא או לחילופין אני רוצה להיות במקום אחר מן המקום בו אני נמצא. אבל כמה דקות של שהיה איפה שאני נמצא מאפשרות לי לראות שהמקום שאני בו הוא הכל, הכל מצוי בו, אני נמצא בהכל והכל מצוי בי, לא במובן המתייהר אלא הצנוע – אני חלק מגדודי היצורים והיצירים. למזלי הגעתי לזרם שזה היה העניין שם."
פרופסור יעקב רז נולד וגדל בדרום תל אביב, בבית המשלב מוצא יווני ותרבות צרפתית. באוניברסיטת תל אביב למד פילוסופיה ובמסגרת זו נרשם לקורס של מרצה אוסטרלי, שעסק בטקסטים פילוסופיים סיניים, בעיקר טקסטים דאואיסטים ומעט קונפוציאניים. תוך כדי הקורס כבר החלו ללמוד את השפה הסינית. הנושא כבש את ליבו. באותה התקופה עסק גם בלימודי תאטרון והמורה שלו העריץ את תאטרון הנו היפני. כך הגיע להתעניין באסתטיקה ובתרבות יפן, העמיק בלימודיו מדאו לזן בודהיזם. בשנות ה-60 הזן הפך אפנתי והייתה כתיבה רבה בנושא. פרופ' רז שמע על מורה זן יפני שהתארח בתל אביב אצל תלמידה שלו, אישה מבוגרת בשם הינקה פיאטלי. המורה, קיודו רושי, נשלח לארץ ע"י המורה שלו בגלל שזו ארץ קונפליקט, הקים זן-דו (מרכז זן, במקרה הזה חדר מדיטציה קטן בדירה קטנה, בהר הזיתים). שם העמיק פרופ' רז אל תוך עולם הזן היפני והיה תלמידו של קיודו רושי ושל פיאטלי.
בתחילת שנות ה-70 נסע פרופ' רז ליפן עם מלגה, שילב למידה אקדמאית של הפילוסופיה והאסתטיקה יפנית, לימודי אמנויות לחימה ושהיה במנזרים, כשהוא נשאב לתוך התרבות היפנית והזן. עסק באסתטיקה ובתרבות- באמנות, שירה, ספרות, ותאטרון, מתחושה של אימון אישי. "הפילוסופיה והאמנות שזורות זו בזו", אומר רז, "עכשיו לימדתי בשיעור על האסתטיקה היפנית והריקות מן הבודהיזם."
כבר כ-20 שנה עוסק בבודהיזם, שירה וספרות, הכל מתחבר להוויה של המהיאנה – הזרם המאוחר של הבודהיזם, המביא את הריקות כפניות ולא כואקום. למרות שמצוי בזן בודהיזם אינו רואה עצמו כאיש זן ובכלל, "ה'איזם' שבבודהיזם לא מדבר אליי. 'בודהיזם' זו מילה מערבית שנותנת הרגשה שיש משהו אחיד, כולם מייחסים את המסורת שלהם לבודהה, ל-4 האמיתות הנאצלות. הם כולם דרך הבודהה, אבל בודהיזם טיבטי ובודהיזם יפני לא יכירו זה את זה. המגוון גדול ואי אפשר לתת שם אחיד לכולם. מה שנקרא "'בודהיזם' זו חכמה רבת השראה אבל לא היחידה. היא מהדברים הנפלאים ביותר שנוצרו במחשבה האנושית, באורחות החיים האנושיות וגם היא לא נקיה מאינטריגות ושטויות ככל הדברים."
קיודו רושי (רושי, תואר יפני המקביל לרבי ביהדות), אותו מורה שהשתכן בהר הזיתים, חי בארץ 10 שנים, לאחר מכן עבר לניו יורק ל-10 שנים ומשם שב ליפן, היה ראש מנזר חשוב מאוד ושם נפטר. תלמיד של קיודו רושי, יהודי אמריקאי, סיפר בספר שכתב, ששאל את המורה לשלומו והמורה ענה "I'm fine" (אני בסדר). שאל אותו התלמיד "אין לך ימים רעים?", ענה לו המורה: "Good days I'm fine, bad days I'm fine." "כשאמרתי לאותה אישה שאין למדיטציה דבר וחצי דבר עם חיפוש של שקט ושלוה, לזה התכונתי. אם יתקבל שקט - מה טוב ואם לא - מה טוב. ג'ון קייג' המוסיקאי חיפש שקט. הוא סגר עצמו בתא אטום ואז שמע את הלמות ליבו ואת נשימותיו. השקט איננו ברמה האקוסטית."
לפני כ-15 שנה חבר לנחי אלון, פסיכולוג קליני שבא מן הבודהיזם הטיבטי. מלבד החברות הטובה ייסדו יחד את מרכז פסיכו-דהרמה (בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית). הם החלו לעבוד עם פסיכולוגים בדרך הדהרמה, הרעיון היה להפגיש את הדהרמה והחיים, עבודת רוח מעשית. רז ביקש להדגיש שאינו רואה את הדבר כ'כלי', מתקומם כשהדבר נחשב 'כלי'. "היוגה, המדיטציה, הבודהיזם, הם דבר שמרווח את חיינו. הרדוקציה נוטלת מהתועלת ועושה צמצום לדבר. מדובר באורח חיים שלם ולא כלי למשהו. לא צריך מנזר כדי לחיות על פי הבודהיזם, או על פי היוגה." בפסיכו-דהרמה הם מנסים לא לראות את הטכניקות הבודהיסטיות ככלי לטפל אלא איך המטפל חי כך בקיומו באופן שמיטיב עם המטופל וכך גם עובר אל אורח חיי המטופל. רז מנחה סמינרים לתארים מתקדמים בנושא הממשק של בודהיזם ופסיכולוגיה. בעוד הפסיכולוגיה הקלאסית הייתה מאתרת פתולוגיות, דרך הבודהה, הדהרמה, לא באה מהצד הפתולוגי של החיים אלא מתוך הכוליות, עם חמלה לחולשות.
רז קורא מכל הבא ליד, נפגש עם מי שמעניין לו, לא סגור בעולם ה'בודהיזם' ומביא לשיעוריו מן הדאואיזם, היהדות, ההינדואיזם ועוד. לאחרונה הרצה על קוהלת ובודהיזם. סיפר על קבוצה בפסיכו-דהרמה, העוסקת בעבודה שנקראת "שנת חיי האחרונה". בקבוצה אנשים צעירים ומבוגרים, חולים ובריאים, ובעבודה רואים איך המוות משמש שעון מעורר לחיים, בכל גיל ומצב, מה שמביא לראות כל רגע ככזה שלפני המוות. (קצת הזכיר לי את הסרט הנפלא "The Bucket List" עם מורגן פרימן וג'ק ניקולסון). רז סיפר איך הקריא להם את כל קוהלת בשעה שהקבוצה ישבה למדוט.
על לימוד הפילוסופיה הוסיף "עד גיל מבוגר הרגשתי לא בשל ולא ראוי וגם לא מספיק אחראי ללמד אנשים. בפן האקדמי אין בעיה, אבל ללמד אנשים על חיים זו אחריות."
"ההרגשה שלי היא שאני ממלצר פה, תבשיל שלא אני יצרתי אלא קצת הוספתי תבלינים ואני מוסר אותו הלאה. הייתה יכולה להיות כאן יותר חמלה. מלכתחילה שלא נצפה שמדיטציה תביא שקט. השמיים לא אומרים "הציפור הזו כן וזו לא", תודעת המדיטציה היא כזו. כמו שבשמיים יש ברקים וסופות ויש שקט. מה שעובר בהם זה השמיים באותו רגע. זו מדיטציה שקטה. למרות שנערכו מחקרים נוירולוגים המראים שיש למודטים מדדים של השקטה, אם האגו הקטן רוצה שנשיג שקט – לא נשיג". שאלתי אם נתמיד במדיטציה, האם מאליו יעלה בנו יותר שקט מאשר דברים אחרים, ורז ענה "בחדוות המציאה כן, לא ביגיעת החיפוש. צריך להתחיל בחמלה לאי שקט, לא לומר "זה לא טוב". החבר'ה האלה שעושים סופרמרקט של גורואים, עוברים מגורו לגורו ומחפשים ולא מוצאים – לא מגיעים כי יש רצון לשקט. האימון מאפשר יותר, הוא לא מבטיח. אין הבטחה שתעשי לפסנתרנית מאימון רב בנגינה. אבל את כן תשתפרי בטכניקה. התשוקה היא חוסמת מהשגת התשוקה. הבודהיזם המהיאני שם את הנירוונה במקום צנוע. השאיפה לנירוונה יכולה להיות אם כל חטאת. אם הדוקהה היא לא לרצות להיות במקום בו אני נמצא, הרי שהנירוונה היא מגה דוקהה, ועצם זה הוא סמסרה. אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה, אבל לא חסר שום דבר במקום הזה, בגל אמות המידה שלנו אנחנו לא רואים שהנירוונה נגישה במקום הזה."
רז תרגל בעבר יוגה עם כמה מורים. מאז שהמורה האחרונה עימה תרגל הפסיקה ללמד בתל אביב, לא הלך לשיעורי יוגה וגם טען "גופי לא כמו שהיה". לתגובתי ש"זו לא סיבה" קד בהכנעה ואמר שמקבל את הנזיפה. הוא מתרגל לבד בביתו, יודע שחסר המורה, המבט, התיקון, המשמעת. הוא מלמד בקורס המורים של אובי ליפשיץ כבר מספר מחזורים.
שתי תמונות ניצבות בספריה העמוסה של רז. בשתיהן הוא מצולם יחד עם בנו, יוני, בן ה-36. ליוני תסמונת דאון, רז מכנה אותו "הבודהה הפרטי שלי" ומספר על קשר רגשי ותקשורתי חזק מאוד. "אני בדהרמה 10 שנים יותר משאני ביוני, זה הולך במקביל. הוא מלמד אותי על הדרהמה והדהרמה מלמדת אותי איך להיות איתו. הספר ("כך שמעתי – רשימות זן") נפתח בסיפור של יוני. הוא לא עליו, אבל אני לא יכול לתאר את הדהרמה שלי בלי שיוני יהיה שם כמורה מדהים."
רגע לפני שקיפלתי את חפציי, רז נזכר שראיינו את הפסנתרנית פנינה זלצמן כמה חודשים לפני מותה ותמונתה הופיעה על שער העיתון עם ציטוט מן הראיון "אני מתאמנת כל יום". "היא הייתה כבר בינלאומית, מה היא צריכה להתאמן??? זה לא כי משיגים משהו אלא טיפוח הדבר שהופקע בידינו."
זמנו של רז תם, בחוץ ממתינה לו סטודנטית ואני יוצאת מחדרו הקטן עמוס הספרים, כמובן בתחושה שיש עוד כל כך הרבה על מה לדבר, שאלות לשאול ונקודות להרחיב בהן. תודה לך, פרופסור יעקב רז, על שעה יפה של חכמה והשראה.
"חיי היום יום שולטים בנפשנו, ורוב הדברים החשובים נעלמים אל מחוץ לתודעתנו, כמו כוכבים עתיקים שכבר התקררו." \ הרוקי מורקמי, מתוך "קפקא על החוף", הוצאת כתר ספרים.
נכתב לניוזלטר של ארגון מורי היוגה לפני מספר שנים.