שלושת הרגשות הכי חשובים, כמעט


כל חיי אני מלמדת, מדריכה, מנחה.




חיים שכאלה: בצבא הייתי מ"כית בנים ואח"כ מפקדת קורסים. אחרי הצבא בכל מקום בו עבדתי הדרכתי, הייתי אחראית מלצרים ברשת מסעדות גדולה, מנהלת ההדרכות של רשת בתי קפה בינלאומית, מדריכה ותומכת של תוכנה למסעדות, הייתי בהנהלות של רשתות גדולות, שם הכשרתי והנחיתי מנהלי סניפים וזכיינים, כעצמאית הדרכתי עסקים בתחומים שונים וליויתי בכירים בחניכה עיסקית ואישית.


בעשור האחרון התחלתי ללמד ולהדריך גם בחו"ל. אני מלמדת יוגה מעל עשור ומעבירה הרצאות וסדנאות בתחומים של היוגה, הפילוסופיה, התזונה ועוד. חנכתי לא מעט בוגרי קורסי מורים ליוגה שלא ידעו מאיפה להתחיל ואיך ללמד בעצם. בשנים האחרונות הנחיתי קורסים, הרצאות וסדנאות להתפתחות אישית, מתוך עולמות היוגה, בודהיזם, זן, תורת החסידות, הקבלה ושיטות טיפול שונות, ו - אני מנחה אנשים באופן אישי להתנהלות אחרת, לחיבור אל עצמם, להבנת המציאות, מיקוד ודיוק, לחיים מאושרים יותר בכל המובנים.


המשפט האחרון תמיד היה נראה לי בומבסטי כזה, "לחיים מאושרים יותר", אבל בסופו של דבר זה מה שזה. האופציה להיות מאושרים זמינה לכולם. אני אומרת שבאנו לכאן להנות. זה הכל. כל מה שאנחנו עושים בדרך זו העבודה שלנו – ללמוד על עצמנו, לשחרר דפוסים שלא מתאימים, לגלות אמונות מגבילות, לותר על עיסוק בספאם (למי שלא מבין למה הכוונה, סדרת סרטונים חינמית "הספאם של המיינד" באתר שלי), לבחור באותנטיות... אלה דברים שמפחיתים מן הסבל, כי באנו לכאן להנות. יכול להיות שלא בכל רגע נרגיש או נבחר את האופציה הזו. יש חשיבות גדולה לחוות את כל קשת הרגשות.


הנה 3 רגשות הכי חשובים, כמעט:


כעס. לפני יותר מעשור האמנתי שלכעוס זה "נמוך". איך שהייתי כועסת הייתי מיד חושבת מחשבה "גבוהה" על זה שאין לי מה לכעוס על האחר, שיש לו תפקיד בחיי ושיש לי כאן לימוד ושיש לי אחריות משלי בסיטואציה ומיד הייתי מבטלת את הכעס שלי לטובת התקדמות ותנועה הלאה מהמצב. זה הגיע יחד עם התחלת לימוד היוגה ובהתחלה זה הרגיש לי מחייב להיות "מעל" לדברים "האלה", כדי באמת לקיים את מה שאני מלמדת. אבל ברור שאין נמוך וגבוה ושאין אף תדמית או דמות שאנחנו צריכים לקיים מלבד להיות עצמנו בכל רגע. כעס הוא חשוב, כעס מספר לנו שקרתה איזושהיא חציית גבול – גם כלפינו וגם שלנו מול עצמנו.


עלבון. כילדה הייתי נעלבת יחסית בקלות. אני לא יודעת מתי זה השתנה, היום נדיר שאעלב ממישהו שהוא לא אני בעצמי. להעלב, משמעו שאני מסכימה עם מה שנאמר לי. אם נאמר לכם שאתם מכוערים או טיפשים או לא מסוגלים ונעלבתם – בתוככם יש איפשהוא הסכמה עם זה או חשש שאולי זה נכון. הרי אם אתם באופן ברור ובטוח יודעים שזה לא נכון – זה לא יעליב אתכם ותוכלו לקבל שזו הדעה/ מחשבה/ גישה של האחר ושהיא שונה משלכם. עלבון הוא חשוב, עלבון מספר לנו מה באמת אנחנו חושבים בפנים, מספר לנו על מקומות של חוסר בטחון והערכה עצמית נמוכה, על חששות ופחדים.


שנאה. אני לא זוכרת מתי אי פעם הרגשתי שאני ממש שונאת מישהו. עד אפריל 2019 שצעקתי את זה בקולי קולות, בגשם זלעפות, רטובה וזועמת, באי היווני שלי. צעקתי על אלוהים. מי שמכיר אותי יודע שאין לי שיחה ערה איתו או עם כל גורם שמימי או בלתי נראה אחר (נספח הבהרה קצר למטה). הלב שלי היה שבור, די מיד הבנתי שצעקתי על עצמי, שיש לי חשבון רציני מול עצמי והריפוי החל. מהי שנאה? יש שאומרים שהיא ההפך מאהבה. בכלל לא. שנאה היא הגדרה לא מדויקת. בדיוק כמו עצב. מתחתיהן יושבים רגשות חשובים אחרים. שנאה היא חשובה מאוד, שנאה מספרת לנו שיש בנו סלידה, כעס, כאב או התנגדות, ולפעמים היא מספרת לנו שאנחנו אוהבים ושנפגענו.


הרגשות האלה מאפשרים לנו להבין יותר טוב, ללמוד להבא, לגדול. אני בעד להרגיש אותם במלוא עוצמתם ותוך כדי גם לברר עד הסוף בתוכנו, כך שגם נפתור את הרגש והסיטואציה העכשוויים וגם נגדל כאן, נפתור משהו בתוכנו שיאפשר לנו חיים יותר מאושרים. חזרתי לאותו משפט בומבסטי : )


אם תחשבו על זה, אם נפתור חוסר בטחון וחששות, בכל נושא שהוא, ונרגיש בטוחים ומלאי עוצמה, אם נהיה ערים לגבולות שלנו, למקומות שיותר ופחות מתאימים לנו, אם נבין מהי הסלידה שיש לנו מאדם או קבוצה מסוימים ונפתור אותם – כל אלה משחררים אותנו מסבל מיותר, מאפשרים חיים נעימים יותר, שלוים וכן, מאושרים יותר.


אז מהו הרגש החשוב ביותר? זהו לא ממש רגש, זוהי בחירה קיומית – אהבה. אהבה ממלאת אותנו בכל מה שטוב, אהבה מראה לנו את הדרך לתקשר אחרת, לבחור נכון, אהבה מאפשרת לנו להתקדם ולפרוח, אהבה עושה לנו נעים ולסובבים אותנו, אהבה פנימה והחוצה. אהבה היא הדרך היחידה והיא התשובה להכל.


Love is the answer.




נספח הבהרה קטנה:

אני לא משקיעה זמן ואנרגיה בדיונים (ובטח לא בויכוחים) על דברים שאין אפשרות להוכיח אותם. זה נכון לגבי קיומם של אלוהיות שונות, רוחות, אנרגיות ועוד. השיח בנושאים האלו אינו שכלתני. זוהי אמונה ותחושת ידיעה עמוקה פנימית לגביהם. לכן אין אפשרות לשכנע או לדעת מבחינה הגיונית. פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל נהג לומר שאלוהים הוא לא קופת חולים ואני מעולם לא נהגתי לנהל שיחות עם אף אחד אי שם.


ודבר נוסף: פרופסור יורם יובל, הנכד של ליבוביץ', מספר כאן על הרצאה שלו מול קציני חטיבת כפיר, על מה שאמר לגבי שנאה. ממליצה לקרוא : )


https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4837748,00.html