האם מה שקורה בחיינו הוא בשליטתנו? האם ההתרחשויות בחיינו הן תוצאה ישירה של הפעולות שעשינו? האם כל מה שתכננתי קרה?
האמת שחלק מן התכניות שלי מעולם לא התממשו וקרו דברים בחיי שמעולם לא תכננתי אותם. אני חייבת לומר שגם אם ברגע הראשון מה שלא התממש הרגיש חסר, מה שכן התממש עלה לעתים בהרבה על התכנית המקורית שלי.
איך זה קורה? הרי אנחנו יכולים לנהוג ולפעול ולעשות הכל עבור משהו ובסוף התוצאה שרצינו לא תגיע בגלל כל מיני גורמים, שלא צפינו, שאינם תלויים בנו או שאינם ידועים לנו. ובאותה המידה אנחנו יכולים לא לעשות כלום ורק לרצות משהו מאוד ופתאום זה יגיע אלינו, הזדמנות תיקרה בדרכנו ולא נדע איך.
הנושא הזה נוגע במשפט של רבי עקיבא "הכל צפוי והרשות נתונה". חז"ל פירשו פירושים שונים, ביניהם שהכל צפוי - הכוונה שהאל צופה ולנו הרשות הנתונה היא הרשות לבחור איך לפעול בחיינו, או לחילופין, שהכל צפוי - הכוונה שהכל נקבע לנו מלמעלה וניתנת לנו הבחירה איך לחוות – איך לקחת ולהתייחס לדברים. ויש פירושים נוספים.
עיקרון הבחירה הוא נושא פילוסופי עצום. השאלה מי נוהג בהגה של חיי היא מורכבת.
אפשר ללמוד מהי האמונה היהודית בנושא, לפי הברכה "המוציא לחם מן הארץ". האדם מהלל את האלהים על שהוציא לחם מן הארץ. אבל מן הארץ יצאה תבואה, אותה האדם בעצמו זרע והשקה, קצר וטחן לקמח, הכין בצק ואפה בתנור שגם אותו המציא ובנה האדם. למה בכל זאת זוהי הברכה? כי כל תכונות התבואה, התובנות של האדם והיכולות שלו לחבר מרכיבים וליצור לחם – הן מן האלהים. ממנו כל דבר ולכן לו ניתן הקרדיט לכל. כולל כל פעולה וכל הישג. כל אלו לא יצאו ממני, כי אם ניתנו לי והתאפשרו לי מהבורא.
אז האם הוא נוהג את חיי? או אני? האם יש טעם שאעשה פעולות עבור מה שאני רוצה ושואפת? האם יש טעם לתכנן תכניות? על פי היהדות – כן וכמובן שגם הן ממנו : )
כל אדם מאמין במה שיבחר. אני מאמינה שאנו חולקים באופן משתנה ולא שווה באחריות על חיינו עם כוחות אחרים. עובדתית, נתכנן טיול ונסיבות שונות יבטלו לנו אותו. או שנתכנן טיול והוא יתקיים אחד לאחד כפי שתכננו. מכאן שיש משמעות לתכניות ולפעולות שלנו. לעיתים נקבל את התוצאה הרצויה במדויק, לעיתים חלקית ולעיתים כלל לא.
ועדיין – אם יש משמעות לתכניות שלי, לפעולות שלי, ללמידה שלי, למילים שאני אומרת, וכל אלה יכולים להביא לי תוצאות רצויות – כדאי לי לעשות את המקסימום שלי תמיד, ליצור את מירב הסיכויים.
לעשות את המקסימום, מתחיל במיינד שלנו, בכוונות ובמחשבות שלנו, במה שאנחנו מדמיינים לנו ולאן אנחנו שואפים. נדרשת אמונה בעצמנו ובתוצאות אליהן אנחנו מכוונים. כשיש רצון אמיתי וכוונה, כשאנחנו מרגישים שזה מדויק לנו ויודעים לכן אנחנו מכוונים – הפעולות כבר ברורות לנו וגם המוטיבציה והנחישות. נשאר לעשות את כל הפעולות שאנחנו יכולים כדי שזה יקרה, עם ידיעה שהכל יכול לקרות, קבלה של העובדה הזו, ובדרך לשם – בין אם נגיע אם לא נגיע לאן שתכננו – לזכור ללמוד ולהנות מכל מה שיש.
הבלוג הזה נכתב בימי קורונה, הנגיף הזה שמתפשט בעולם בקצב מפתיע. בכל יום נוספות הנחיות על הקפדה על נקיון ומרחק מאנשים, הימנעות מהתכנסויות – כדי לא להידבק ולהפיץ.
האם זה בשליטתנו? לא. האם עלינו לעשות את המקסימום? כן.
זה לא בשליטתנו, נוכל להקפיד על כל הנחיה ואז נכנס למעלית עם נשא של הנגיף ולא נדע ונדבקנו. נוכל לא לעשות דבר מן ההנחיות ושהנגיף לא יגיע אלינו. אין לדעת. זה לא בשליטתנו.
לעשות את המקסימום, כתבתי כאן, משמעו להגדיל את הסיכויים אל עבר התוצאה הרצויה – לא להידבק. עלינו לעשות את המקסימום גם עבור עצמנו – שלא נידבק, וגם עבור אחרים – שלא נדביק. לעשות המקסימום גם יכול להרגיע בנו משהו.
מה באמת יהיה? אף אחד לא יודע.
היוגה והבודהיזם מפנים אותנו לחיות ברגע הזה, להיות מודעים ונוכחים בכאן והעכשיו. עיסוק במה יהיה הוא עיסוק מיותר בעתיד לא ידוע. דרך טובה להתייחס למציאות העכשוית הקורונית, היא להיות בכל רגע ולפעול הכי טוב שלנו בכל רגע, לשים לב לעצמנו ולסובבים אותנו בכל רגע ולתת מענה לצרכים ורצונות בכל רגע. להיות בכאן והעכשיו.
הנשימה היא כלי מצוין להיות ברגע הזה. כשאתם מרגישים שאתם עוסקים בעתיד הלא ידוע – קחו נשימה עמוקה עם יד על החזה או הבטן. זה יחזיר אתכם אל עצמכם ואל הרגע. תתעוררו אל ההווה ותהיו בו. בעכשיו.
והקורונה? כן היא כאן, ובעולם שלנו השינוי הוא הדבר היחידי הקבוע, הכל חולף וגם זה יעבור.
