• שרון הילה שטרן

מי אני? על פי היוגה, הקבלה, הבודהיזם ועוד...

נסים אמון, מספר על מורה זן ששלח אותו להסתובב בעולם עם השאלה "מי אני?" ולא לחזור עד שתהיה לו תשובה. לקח לו זמן רב לחזור. בספרו "חידת הלוטוס" הוא כותב: "מי אני?" ביקש ראמה מהרישי מתלמידיו לשאול, "גלו את העצמי, הוא לבדו אמיתי". בספרו "סוד האושר הפנימי"הוא כותב שאני לא הגוף שלי, לא המחשבות שלי ולא הרגשות שלי, אז מי אני כן?


דון מיגל רואיס, הסופר שכתב את "4 ההסכמות ואת "ההסכמה החמישית" הוציא ספר חדש "3 השאלות". השאלה הראשונה שהוא מציע היא "מי אני" והוא מוסיף – תגלה מי אתה כשתדע מי אתה לא.


וקרן פלס שרה "שינויים שינויים שינויים, אם לא שאלתי בעצמי אז מי יגיד לי מי אני בכלל, מי אני מי אני מי אני?"


היוגה מזהה שני 'אני' / 'עצמי':

האני הנראה - 'אני' אחד הוא כל מה שאנחנו אומרים עליו "שלי". התכונות שלי, השאיפות שלי, המחשבות, הרגשות, השריטות, הפחדים, התשוקות... זהו המופע שלנו, איף שאנו נראים לעצמנו ולאחרים. זהו האני שאנו מזדהים איתו כ"אני". מי אני? אדם יענה "אני אדם רציני, יצירתי, בעל חוש הומור ופוחד מג'וקים". אנחנו גם מזהים ככה אחרים: מי הוא? "הוא ילד שובב, אנרגטי, מצחיק וטוב לב". ה'אני' הזה נקרא בסנסקריט "פרקריטי" והוא משתנה כל הזמן. שימו לב שה'אני' הזה כולל את כל מה שאנו אומרים "שלי" ומשהו שלי הוא אינו אני אלא חיצוני לי ושייך לי. ז"א שפרקריטי היא לא באמת 'אני' אלא האני הנראה, המופע שלי. הפרקריטי מושפעת מן הסביבה, מחוויות ונסיבות. מאחר והיא כל הזמן משתנה יהיה זה מצחיק להזדהות איתה ולהיקשר אליה. מה הטעם להיקשר לתכונה, פחד, שאיפה או רגש שיחלפו וישתנו? השאלה הזו יכולה לעזור לנו לשיפ בפרופורציות את ההתייחסות שלנו לפרקריטי שבנו.

האני הרואה – ה'אני' השני, שנקראה בסנסקריט "פורושה" הוא מה שנותר אחרי שהורדנו את כל מה ששלי. אם אני לא כל אלה (מחשבות, רגשות, תכונות וכו), מה נשאר? ישנם הסברים והגדרות שונים לפורושה - זוהי הנשמה שלנו, התודעה שלנו, האני העליון ועוד. זהו החלק שתמיד קבוע ולא משתנה, אינו מושפע ותמיד יציב ונינוח. נשמע כמו משהו שכדאי לנו להכיר ולהזדהות איתו, לא?


אם תחשבו על זה – כשהייתם צריכים להחליט משהו חשוב. היו כל מיני קולות בתוככם. חלק מן הקולות האלה הם השפעה של הסביבה – מה אחרים חושבים שכדאי, מה יאמרו עליי, מה מצפים ממני... חלק הם פחדים אישיים – מה אם לא אצליח, אם אטעה, אם אבזבז את זמני לריק ועוד... חלק הם קולות של ילד פנימי עם מה שיש לו לומר וחלק זה הקולות זה ההורים שלנו. ויש קול שיודע בדיוק מה נכון. הקול הזה שמרגיש לנו הכי נכון, "תחושת בטן", "הנשמה יודעת הכי טוב", "הקול הפנימי" ועוד... זה הקול שאינו מושפע מכלום, זו ידיעה אמיתית ואותנטית.

הנה ההבדל בין פורושה ופרקריטי.


ותחשבו על מצב בו מישהו עושה או אומר משהו שמכעיס אתכם. יש לנו את היכולת לכעוס ולהגיב – ואז אנו הפרקריטי – המחשבה שפירשה את מה שקרה והרגש הכועס שעלה. ויש לנו את היכולת לראות שהמקרה מעלה בי כעס. מי זה הרואה – הוא לא כועס, הוא רואה שעולה בי כעס. הוא יכול, מתוך נינוחות ויציבות להבחין שיש סיבה לכעס הזה, לנתח אותה ולהגיב בנינוחות וביציבות.

הנה ההבדל בין הפורושה לפרקריטי.


על פי הקבלה כל אדם הוא עולם קטן בעולם הגדול שסביבנו, שהעולם שאנו חווים הוא שיקוף מלא של הפנימיות שלנו ושאנו בעצם בעבודת תיקון מידות ותוך כך חווים חיים וסביבה נעימים יותר ויותר.


על פי הבודהיזם הטיבטי אנו לא כלום. מאחר וכל אחד רואה אותנו אחרת, על פי המושגים הפנימיים שלו, אנו לא זה ולא זה, אנו מי שהיננו ואנו לא כלום. "אין אני".


מתוך הסשנים האישיים בהם הטיפול הוא בשיחה, אני שומעת עד כמה תפיסת העצמי היא משמעותית, היא מעניינת ומרתקת והיא משפיעה על חוויית החיים שלנו.


בעיניי כדאי להעמיק באותו רעיון מהפכני, שאנו לא המחשבות והרגשות שלנו, הפחדים, התשוקות, השריטות וכו – שכל אלה הם הסיבה שאנו נעים ברכבת הרים של תחושות, פעם טוב לנו ופעם לא. בעיניי יש לנו סיבה טובה מאוד להסתובב בעולם ולשאול יום יום "מי אני?"