מצב הזה שבו אתה נתקל ב"קיר" וכלם לא הולך, תחושה שהאדם השני הוא נגדי, חרדה שיקרה משהו לאדם אהוב, תסכול או ייאוש אל מול אתגרים, עלבון וכעס אל מול אנשים אחרים – למה זה קורה לנו?
ביוגה מוגדרים חמישה מקורות לאתגרים של חיינו, הם נקראים פנ'צאקלישות (pancaklesa). אלו הן התניות והרגלים חשיבתיים שמשפיעים על חיינו, על ההבנה שלנו את העולם, התגובות וחויית החיים הכללית.
המסקנה שלי היא, שיש לנו מלא ללמוד, שיעורים יומיומיים מזדמנים לחיינו ואם נצליח להבין מהו השיעור ואיפה אנחנו יכולים בתוכנו לשפר את זוית הראיה והתתייחסות לדברים – נצמצם את רגעי הסבל בדרך אל חיים מאושרים.
אז מהם מקורות הסבל על פי היוגה?
הראשון נקרא א-וידיה (avidya), אי ידיעה או ידיעה שגויה, שניתן להגדירה כבורות. הכוונה היא כל פרשנות בה אין לנו ידיעה מלאה של העובדות אבל נדמה לנו שכן. למשל "ברור למה הוא לא מתקשר", "אני יודעת בודאות מה היא תענה לי", "בטוח לא נצליח...." וגם "אין סיכוי ש..." וכן – לא נעים להודות אבל כל אלה הם בורות לשמה, שהרי אני לא באמת יודעת למה הוא לא התקשר, מה היא תענה לי כשאגיד לה...., מה יקרה מחר ואם באמת אין סיכוי אם לא אבדוק את זה, אשאל, אברר, אנסה. כל אלה הן השלמות של המיינד שלנו למצבים בהם אין לנו את כל המידע העובדתי, וההשלמות האלה נעשות באופן כ"כ תדיר וטבעי שלעתים לא נשים לב ונאמין שהן אכן עובדות וידיעות, אבל הן לא. הן נובעות מתוכנו – מרגשות, פחדים, תשוקות, חסרים, חלומות, רצונות וגם מנסיון העבר, שאינו רלונטי - כי מה שלא הצלחתי אתמול אין לדעת אם אצליח היום ומי שענה לי באופן מסוים הבוקר יכול לענות לי אחרת לגמרי שעתיים מאוחר יותר, כשהוא ואני במצב רוח אחר והנסיבות אחרות. ברגע שאנו מסתמכים על השלמות אלה אנו חווים את המציאות לא כפי שהיא, מגיבים בהתאם וכל השתלשלות העניינים אחר כך נובעת ממקור שאינו עובדה, אלא מפרשנות. אם ההשלמה במיינד שלי היתה שאין סיכוי שאצליח אז אולי לא אנסה בכלל ואהיה בחויה של תסכול, פספוס ותחושת אי יכולת. אם ההשלמה היתה שלא ענו לי כי לא מעריכים אותי או כועסים עליי, כל החויה שלי מול האדם השני תהיה מאתגרת ולא נעימה, וכן הלאה... על כן בורות היא אחת מחמשת המקורות לאתגרי חיינו.
המקור השני לסבלותינו הוא אסמיטה (asmita) המפורש כאגואיזם או אינדיבידואליזם. ניתן להבין זאת כפירוד, האבחנה ביני לאחר וראיית העצמי כיחידה שונה ונפרדת מן הסובב. כשתפיסת עצמנו בעולם הינה כזו, אנו מרגישים שלי ולאדם השני יש אג'נדות שונות ויש צורך שאגן על האג'נדות שלי. מכאן אם האדם השני ייכנס לפניי בנתיב בכביש הרי שזה בסתירה לאג'נדה שלי שהיא להגיע ליעד שלי בהקדם. חיים לפי תפיסה זו הם חיים של צורך להגן על עצמי, להלחם עבור עצמי, לסמוך רק על עצמי, כי לכל אחד אחר יש אג'נדות עבור עצמו, תחושת מאבק ומגננה, תחושת ריחוק ולבד. פעמים רבות נגלה שהתפיסה הזו קיימת בנו יותר במסגרות מסוימות או מול אנשים מסוימים. בכל מקרה הן אינן נכונות, הן אינן אמת והן גורמות לנו לאתגר. על פי הקבלה ותפיסות עולם נוספות, אנו חיים היום בעולם הפירוד בו כל אדם מזהה עצמו על פי גופו רגשותיו ומחשבותיו ומבחין בינו לבין האחר. אולם נשמותינו התפצלו מאותו המקור וכולנו אחד. כמו כן, כולנו שותפים בכל כך הרבה חוויות, יש נקודות חיבור ודמיון, בדיקות DNA מעמיקות מראות איך רובנו קרובי משפחה בדרך זו או אחרת ופוטנציאל ההצלחה שלנו עולה כאשר אנו משתפים פעולה, משלב סיעור המוחות ועד לפעולות הביצוע. אם נאמץ תפיסות אלה, אנו נאפשר לאותו אדם המעוניין להכנס לפנינו בנתיב הנסיעה בשוויון נפש כי הוא ואני אותו הדבר ושנינו רוצים להגיע ליעדינו בהקדם והרצונות של שנינו אינם עומדים בסתירה. הצלחה של אחר תשמח אותנו ולא תגרע מן ההצלחות האישיות שלנו. החויה משתנה מהלבד לאחדות, הצורך במאבק ומגננה יורד, התנהלות מאגו מפנה את מקומה לאהבה, להבנה שכולנו חלק ממארג אחד.
מקור הסבל השלישי הוא ראגה (raga), היצמדות, אטאצ'מנט. ערך זה עומד בבסיס הבודהיזם, הגורס כי מקור הסבל בעולם הינו היאחזות, היצמדות, השתוקקות והפתרון לכל הסבל הינו אי-היאחזות, להרפות, let go וחיים בהבנה שאין דבר, אדם, רעיון השייכים לנו, גם הגוף שלנו אינו אלא כלי רכב המורכב מאיברים ואינו שלנו אלא ניתן לנו ומשרת אותנו בינתים. הדבר היחיד שהוא אנחנו הוא הנפש/נשמה המלוה אותנו מגלגול לגלגול וכל מה המתלוה (אובייקטים חומריים, אנשים, מחשבות ורעיונות) הם כולם חולפים, הכל חולף ואין מה להצמד ולהאחז. תפיסה זו אינה עומדת בסתירה עם אהבה לאנשים, מקומות, השקעה ברעיונות, תכנונים ושאיפות, חלימת חלומות, מיקוד רצונות והגשמתם. כשנוספת ההיצמדות לכל אלה מתוסף בסבל – התכנית/ חלום/ רצון/ פרויקט חייבים להצליח אחרת.... האדם הזה חייב להשאר לצידי אחרת... אני חייב שיהיה לי את הדבר הזה אחרת.... - כל אלה חיים מלאים בחשש ותסכול, כל אלה נובעים מפחד ומולידים פעולות הנובעות מן הפחד וכל החויה הינה סבל. אם נסיר את ההיצמדות נרצה להגשים את הרצון והחלומות, נרצה את קרבתו של אותו אדם וכו, כל זאת תוך שחרור ה"אני חייב את זה, אחרת... ", אלא עם שמחה במה שיש עכשיו.
הרביעי נקרא דוישה (dvesa), נהוג לתרגם זאת ככסלידה. סלידה היא הימנעות. כאשר אנו חשים סלידה ממשהו, אנו במודע או שלא במודע מתרחקים, נמנעים ממנו. בכל דבר יש הזדמנות ללמידה, גם כאן. ההימנעות בעצם מונעת מאיתנו חויות ולמידה. דוקא הדברים הפחות נוחים לנו, דוקא האנשים שמפריעים לנו באיזה אופן, דוקא כל מה שמסמל יציאה מאזור נוחות, אלה הזדמנויות הלמידה הגדולות ביותר שלנו, חויות שיכולות לשנות את מהלך חיינו. אם נבחר (לרגע או בכלל) להבין שמה שמולנו בא תמיד לשקף לנו משהו בתוכנו, הרי שכדאי להסתכל פנימה, למה הדבר הזה גורם לי לסלידה, לא להימנע ממנו אלא דוקא לצלול לעומק ולגלות בתוכנו את הנקודה שלא נוח לנו איתה וממנה אנחנו סולדים וכאן תהיה האפשרות לשנות את זה בתוכנו ולגלות מחדש ולטובה את הדבר ממנו סלדנו קודם. באופן הזה במקום הימנעות וחיים עם דברים שלא נוח לנו איתם בתוכנו, נפתור בתוכנו ונהנה מכל העולמות.
והחמישי, אבהיניושה (abhinivesa) הינו היצמדות לחיים ובמילים אחרות פחד מפני המוות. כהמשך לנושא ההיצמדות הבודהיסטי, גם כאן מתבקשת ההבנה שהחיים שלנו הם כאן ועכשיו. האימרה "שום דבר לא בטוח חוץ מהמוות" נכונה. כולנו נגיע אל המוות וכולנו נחווה (אולי כבר חווינו) מוות של סובבים ויקרים לנו. אז מתבקש השחרור של הפחד מן המוות, השחרור מההיאחזות בחיים, מה שיאפשר לנו לחוות ולהנות מן החיים שקורים עכשיו ואולי ברבדים ועבודה מעמיקים יותר יאפשר לנו לקבל את המוות כחלק מן החיים. לכל אחד אמונה משלו לגבי משמעות המוות – האם זהו מעבר לחיי נצח בגן עדן או גיהנום? האם זהו מעבר לעולם או מימד אחר? האם זוהי אתנחתא בין גלגולים? האם זהו מעבר לקיום אחר כגון כמלאך, רוח רפאים, אנרגיה, ישות כלשהיא....? אני נוטה שלא להתדיין על מה שאינו ניתן להוכחה. מבחינתי כל הדברים הם אולי קיימים ואולי לא. העיקר הוא שעכשיו אנו חיים, עכשיו הדברים קורים, עכשיו יש לנו הזדמנות לשמחה, ליצירה, לאהבה, לעשות טוב, להרגיש טוב, לחיות בטוב. היכולת להיות נוכחים בכאן ועכשיו שזוהי מהות היוגה, בהכרת תודה ושביעות רצון, היא בעיניי הפתרון למקור סבל זה.
לסיכום, תפיסת מציאות מפוכחת, הטמעת עקרון האחדות, אי-האחזות, התבוננות פנימה ופתרון פנימי ונוכחות מלאה ושמחה, יסירו את מקורות הסבל מחיינו.