top of page
שרון לוגו ללא רקע.png

הסכם בתוכנו

ישבתי עם תלמיד יוגה אחרי השיעור, הקשבתי לו מדבר על המצב, על מה אנחנו עושים לא נכון ומה צריך לעשות כאן. יומיים אח"כ יושבת עם מישהי בכירה במשרד בטחון, מקשיבה לה, איך אנחנו טועים ומה צריך לעשות עכשיו. ואני מקשיבה לאנשים וקוראת מה כותבים, ופונה לסוג של מומחים, כמו יובל נח הררי וכאלה. ואמנם כל אחד מציע פתרונות ואסטרטגיות שונים זה מזה, אבל הם כולם אומרים שאנחנו ממש ממש טועים עכשיו.


פוליטיקה היא לא התחום שלי, גיאופוליטיקה וכאלה. אני אוהבת להקשיב וללמוד, בטח איפה שאין לי מושג.


התחום שלי הוא בני האדם, החיים, העולם הזה וכאן ועכשיו. וגם אני חושבת שטעינו נורא במלא דברים, זה נכון. ה-7 באוקטובר לא הגיע מאיזה ריק, הוא שלב בתהליך והיה לנו חלק בו. ואנחנו יודעים שהאדם, בתנאים מסוימים יגדל להיות מלא בבטחון ואהבה ובתנאים אחרים מלא בפחד וזעם וכמה שזה מסוכן. ויש עוד המון תובנות על המין האנושי ועל ההתנהלות שלנו, מה7 באוקטובר, שנוכל לנתח כדי לבחור אחרת ולבנות כאן שכונה נעימה יותר, בטוחה יותר, ברורה יותר.


כרגע, אותי מעניינת רק האחריות האישית שלנו כאן ועכשיו.


לא קל כאן עכשיו, יש אבלות ומשבר פנימי בכל ישראלי (מכל דת, עדה ואמונה) ובכל יהודי. ואם לא כולם כאן אז בטוח הרוב המוחץ, עובר כמה תהליכים בבת אחת, מדינה שלמה. אנחנו גם בשבעה עצובה מתמשכת שכל יום עוד "הותר לפרסום" מוסיף עוד שמות לאבל הגדול הזה. אנחנו גם בטראומה שלא נגמרת, שלא מאפשרת לרקוד במסיבה, לראות סרטים של יריות ופיצוצים, שצליל של אופנוע נשמע עדיין כמו תחילת אזעקה וטנדר לבן מכווץ אותנו, ככה מטורף. אנחנו גם בציפיה בלתי נסבלת, לאנשים מגיל שנה ועד מעל 80, לידיעות שלא מגיעות, לחזרה של מישהי/ו במדים, המתנה בלתי אפשרית. ואנחנו גם במצב שהשאלות רק מתרבות, על מה היה, על מה יהיה, למה זה קרה ולאן כל זה הולך... ואין תשובות, וזה מתסכל, ומפחיד ומרגיז. לא קל כאן עכשיו בכלל.


גם מהשיחות בקליניקה ובחיים, גם מהמדיות השונות, בולט כמה זעם יש בתוכנו, שמאיים להתפוצץ. הרצון לעשות צדק זועק בתוך האנשים "מישהו צריך לשלם על זה!" (מבלי להכנס בכלל לסוגיה – האם זה ירגיע את מה שמתחולל בתוכנו אם כולם יתפטרו), כל הזמן אומרים "אחרי המלחמה"  נחקור, נברר, נעשה סדר, נעשה צדק, נעשה שיהיה פה טוב. אבל המלחמה תימשך עוד הרבה זמן ובינתים זה גועש בתוכנו וכבר מתחיל לבצבץ, אולי בלתי נשלט, בשיחות של האנשים, בפוסטים, בתגובות, ממש כמו קודם - "אנחנו" ו"אתם" ו"בגלל אנשים כמוך...", ופתאום המילים שמאל וימין חזרו כאילו זה סבבה.


כבר הסכמנו שבזה טעינו מאוד ואמרנו שלא נשכח, נכון? התחלנו לשכוח? מה יאפשר לנו להשאר באחדות ובאחוה? בדיוק כמו החיילים שלנו עכשיו, אף אחד לא מתעסק בימין ושמאל וקפלן וכלום, כולם אחד יחד. מה שעוזר להתאחד זה המטרה המשותפת, זה היה שקוף כשכולנו התנדבנו ב8 באוקטובר, זה שקוף בצבא, זה צריך להיות לנו שקוף גם עכשיו, ויש לנו מטרה משותפת כאן. אסור לנו לחזור ל-6 באוקטובר. זו מחויבות שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו כאן ועכשיו, לחתום על הסכם בתוכנו: לתת תשומת לב למילים אנחנו אומרים ומקלידים, לראות באחר - אח ושותף וחבר ושכן ובטח לא אוייב.


ואת הזעם, שהוא רגש מלא בעוצמה, אגרוף נחוש מונף באויר, אנחנו יכולים לתעל לבניה של המקום, החברה והעתיד שאנחנו שואפים אליהם, לשים באגרוף כלי עבודה. את כל זה כבר היום אנחנו יכולים לעשות, בלי קשר לתובנות שיגיעו אחרי המלחמה.


בסיינטולוגיה אומרים, שבכל פעם שמישהו או משהו, או החיים עצמם, מרגיזים אותך, פוגעים בך, מכאיבים לך – פרח ושגשג. זה מביא את תשומת הלב מהאתגר אל הפתרונות וההתפתחות.


כתבתי עוד, על השיעור שלנו במדינה הזו, על הדרך לפרוח ולשגשג, בבלוג "להרויח אותנו"



bottom of page